Warning: Creating default object from empty value in /home/imorimdc/public_html/components/com_sh404sef/shInit.php on line 37
פרשת אחרי - קדושים

Content on this page requires a newer version of Adobe Flash Player.

Get Adobe Flash player

דף הבית > פרשת השבוע > פרשת שבוע > פרשת אחרי - קדושים

 

ב"ה

פרשת  אחרי מות - קדושים

נושאי הפרשה

אחרי- מות

הקדמה: פרשת אחרי-מות ממשיכה את סיפור המאורעות לאחר שבפרשת שמיני מסופר על מותם של שני בני אהרן, בעת שהקריבו אש זרה על המשכן, זמן קצר לאחר שהמשכן נחנך לעבודה. לאחר מכן הפסיקה התורה עם פרשיות תזריע-מצורע בהן קראנו על נגעים שונים של צרעת.

  • ראשון - המשך סיפור פטירתם של בני אהרן, נדב ואביהו, כאשר הקריבו אש על המזבח ללא ציווי מהקב"ה. ה' הזהיר את אהרן לא להתקרב לארון הברית שלא בזמנים המיוחדים, כאשר הפעם היחידה בשנה בה מותרת הכניסה לקודש הקדשים היא ביום הכיפורים. התורה גם נותנת פרטים נוספים בקשר לעבודת הכהן ביום הכיפורים, בהם החלפת הבגדים מבגדי זהב לבגדי לבן, טבילות במקווה לטהרה, והקרבת קרבנות על המזבח לכפרה לפני ה'.
  • שני - המשך תיאור עבודת אהרן הכהן הגדול בעבודתו במשכן ביום הכיפורים, ובמיוחד את הפרטים של השעיר הנשלח לארץ עזאזל ובכך מכפר על עם ישראל].
  • שלישי - ה' קובע את יום הכיפורים ביום העשירי לחודש תשרי. זהו גם היום בו משה רבינו ירד מהר סיני בפעם השניה כאשר הביא עימו את לוחות הברית השניים, והודיע לעם ישראל כי ה' סלח לעוונם כאשר עשו את עגל הזהב. כמו כן נאסר לעשות כל מלאכה ביום כיפור ויש לענות את נפשותינו, כאשר בתורה שבעל פה מפורשים הדברים שהכוונה לצום, איסור רחיצה, נעילת מנעלי עור וקיום יחסי אישות.
  • רביעי - ה' אוסר להקריב קרבנות בכל מקום אחר מחוץ למשכן ה' - ולאחר מכן מחוץ לבית המקדש.
  • חמישי - ה' מצווה את בני ישראל בציווי האוסר עליהם לאכול דם וכן בהמות שנהרגו או מתו ללא שחיטה כשרה. בנוסף לכך ה' מזהיר את בני ישראל, שכאשר יגיעו לארץ כנען, לא יילכו אחרי מנהגי הגויים יושבי הארץ.
  • שישי - התורה מציינת שורה של יחסי אישות אסורים עם קרובים או קרובות מדרגות מסויימות, וכן איסור קיום יחסים עם נידה (לפני שטבלה במקווה לפי דיני טהרת המשפחה).
  • שביעי - איסור יחסי אישות בין גברים וכן יחסים עם בהמות. ה' אומר שעם ישראל לא צריך לעשות מעשים כאלו כפי שהגויים עושים, וכך ארץ כנען מאסה בהם וכעת מגיע עם ישראל להחליף אותם. רש"י מפרש שבדיוק כפי שאדם לא יכול להשאיר בביטנו אוכל מקולקל, כך הארץ "הקיאה" את הגויים בגלל מעשיהם.

(מתוך חב"דפדי'ה )

 

 

 

קדושים

פרשת קדושים כוללת דינים יסודיים רבים ולפיכך נמסרה לבני-ישראל בהתכנסות רבתי של העם כולו. הציווי הראשון שנאמר ליהודים: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם".

ציוויי האלוקים כוללים (לא לפי הסדר):

דינים שבין אדם לחברו

יש לכבד את ההורים, אך כיבוד אב ואם לא יכול לבוא על חשבון השבת אותה יש לשמור; המקלל את הוריו דינו – מיתה;

אסור לגנוב ולגזול בכל דרך שהיא, או להישבע לשקר במשפט על דיני ממון; אסור לקלל; אין להכשיל עור או לייעץ לאדם שלא מתמצא בתחום מסויים עצה לא הוגנת; אסור לרכל;

אם ניתן להציל אדם מסכנת חיים, יש לעשות את כל האפשר כדי להצילו;

אסור לשנוא יהודי נוסף, אך יש להוכיח אותו כשהוא מתנהג לא כראוי; אסור לנקום באדם שגמל לנו רע או לנטור את שנאתו בלב ולהזכיר לו את מעשיו לאחר מכן; ואהבת לרעך כמוך; יש לקום מפני שיבה ולהדר פני זקן; אין לבזות את הגר; יש להקפיד על מסחר הגון ולא לרמות.

דינים בשדה ובכרם

על בעל שדה להקפיד על הדינים הבאים:

בשדה שיבולים, יש להותיר חלק מוגדר מן השדה המכונה "פאה" המוקדש לעניים שרשאים ליטול ממנו כשיחפצו;

כאשר קוצרים את שיבולי השדה ומן הקציר נושרים שיבולת אחת או שניים, יש לאפשר לעניים לקחת אותם;

בשעת בצירת כרם, יש לאפשר לעניים לקחת ענבים שנשרו מן האילן או אשכולות שלא התפתחו כל צורכן.

בשלושת השנים הראשונות לנטיעת אילן אין לאכול את פרותיו. בשנה הרביעית הפרות מכונים "נטע רבעי" ויש להביא אותם לירושלים ולאוכלם בטהרה, או לחילופין לפדות אותו בכסף עמו ניתן לרכוש בירושלים מאכלים אחרים ולאכול אותם שם בטהרה;

אסור להרכיב שני מינים שונים בכלאיים (כמו גפן וחיטה). איסור זה חל גם על הרכבת חיות ממינים שונים ועל לבישת בגד המורכב מצמר ומפשתן ("שעטנז").

חיזוי עתידות ואיסור עבודת אלילים

אין לעסוק בחיזוי עתידות או לפנות לאובות וידעונים הפועלים בכוח הטומאה כדי לחזות עתידות.

בימי קדם היו נוהגים עובדי האלילים לערוך מדורה ולהעביר בה את הילדים. אדם העושה זאת דינו מיתה ואם הוא לא ייענש בידי אדם הוא ימות בידי שמים.

מנהג עובדי האלילים הוא לגלח את פאת ראשם ואת זקנם ולפיכך נאסר על היהודים לעשות זאת. כמו-כן המנהגים האליליים לשרוט בבשר האדם כאות אבל או נתינת כתובת קעקע בגוף האדם אסורים אף הם.

דינים נוספים

אדם שהביא קורבן שלמים לבית המקדש רשאי לאכול אותו רק ביומיים לאחר-מכן;

אין למעביד להשהות את משכורת עובדיו;

על הדיין לשפוט בהגינות, ולא להטות את הדין בשל מסכנות העני או בשל כבוד העשיר;

אדם ששכב עם שפחה חצי משוחררת ("חרופה") יביא קורבן אשם לבית המקדש;

"לא לאכול על הדם". מפסוק זה נלמדים דינים רבים, ביניהם הצורך להמתין למיתת הבהמה הנשחטת לפני האכילה ממנה;

לשמור את קדושת השבת וכן את קדושת המקדש;

אין להפקיר את הבת לזנות.

קדושת בני ישראל

בשל קדושתם של בני-ישראל, עליהם להיזהר שלא להיכשל בדיני העריות השונים, באיסור נידה, במשכב זכר ובהמה. רק בזכות שמירת דינים אלו לא תקיא הארץ את בני ישראל שייכנסו אליה.

חלק נוסף מקדושה זו הוא קדושת האוכל: על בני-ישראל לאכול רק אוכל כשר, ולהבדיל בין הבהמה והעוף הטהורים ובין אלו הטמאים.

(מתוך אתר בית חב"ד)

 

 

 

 

 

 

 

פרושים לפרשה

פרשת אחרי מות

מות - עבודה של כלות הנפש, התעלות והתנתקות מהעולם.

אחרי מות - אין אדם רשאי להישאר בעבודה זו, אלא לאחר ("אחרי") ה"מות" דרושה עבודה אחרת - עבודה עם ובתוך העולם. אף-על-פי שעבודה זו היא "אחרי", דהיינו בדרגה נמוכה יותר מהעבודה הרוחנית הנעלית דכלות-הנפש, בכל זאת, דווקא על-ידה משלימים את הכוונה העליונה של "דירה בתחתונים".(מהתוועדות שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים תשמ"ה)

פרשיות אחרי-קדושים

אחרי - רומז לעבודה עם העולם (ראה לעיל), כלומר, עבודה מסודרת של קיום המצוות מתוך אהבה ותענוג; עבודת הצדיקים.

קדושים - עבודה של פרישות מן העולם, דהיינו קבלת-עול ומסירות-נפש שלמעלה ממדידה והגבלה; עבודת התשובה.

אחרי קדושים - יש לחבר שתי עבודות מנוגדות אלה, כלומר - כל עשייה בעבודת הבורא צריכה להיות חדורה הן באהבה ובתענוג והן בקבלת-עול ובמסירות-נפש.(מהתוועדות שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים תשמ"ה)

בזאת יבוא אהרון אל הקודש (טז,ג)
זאת - דא היא יראת ה' (זח"ג נו)

הרבי מהר"ש מוצא רמז לחיוניותה של יראת-שמים בעבודת הבורא: כתיב (חבקוק ג,ב), "ה' שמעתי שמעך יראתי". ראשי ארבע התיבות האלה הם י"ש ש"י - בגימטרייה תר"ך, שהוא מניין מצוות התורה (תרי"ג מצוות דאורייתא ושבע מצוות דרבנן).

לומר לך, שלצורך קיום המצוות לא מספיקה אהבת ה' בלבד, אלא הכרחי גם ביראת-שמים - "יראתי".("מים רבים" תרל"ו עמ' נו)

בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם (טז, ד)

בגדים - רומזים למחשבה ודיבור, שנקראו "לבושים" לנפש.

"בגדי קודש" - מחשבה ודיבור בעניינים של תורת החסידות.

"ורחץ במים את בשרו" - יש לרחוץ ולנקות את הבשר, וכן להדיח ה"את", הטפל לבשר, דהיינו ההרגלים השונים שמקורם ב"בשריות", ולהפוך זאת ל"בשר קודש".

"ולבשם" - או-אז אפשר ללבוש את "בגדי הקודש".(היום-יום עמ' מח)

קדושים תהיו כי קדוש אני (יט,ב)
יכול כמוני? תלמוד-לומר כי קדוש אני - קדושתי למעלה מקדושתכם (ויקרא-רבה)

המשפיע הנודע ר' שמואל-בצלאל (הרשב"ץ) היה אומר:

"יכול כמוני" - בניחותא, יהודי יכול להיות "כמוני" כביכול.

"תלמוד-לומר" - הנתינת-כוח לזה באה מהתורה.

"כי קדוש אני" - "קדושתי למעלה (באה כביכול) מקדושתכם".(לקוטי-שיחות כרך ז עמ' 311)

"קדושתי" - זו המשכה וגילוי של אור אלוקי שבאה מצד עצמה, כמו הבת-קול שיוצאת בכל יום ומעוררת את הבריות לתשובה.

"קדושתכם" - זו המשכה וגילוי מלמעלה שהיא תולדה של עבודת האדם.

"קדושתי למעלה מקדושתכם" - ההמשכה הראשונה נעלית בהרבה, שכן אין היא מוגבלת לפי גודל ה'כלי' שיצר האדם על-ידי עבודתו.(לקוטי-תורה במדבר עמ' מו)

לא תאכלו על הדם (יט,כ)
לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י)

הטעם הפנימי לאיסור האכילה לפני התפילה:

כאשר יהודי אוכל, הוא מברר את הניצוץ האלוקי הטמון בתוך האוכל ומעלהו לשורשו. אך ביכולתו לעשות זאת רק לאחר שהתפלל והעלה את עצמו תחילה; שכן לפני התפילה, כשהוא עצמו עדיין מקושר למטה, אין בכוחו להעלות את האוכל.(לקוטי-תורה ויקרא עמ' ח)

לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י)

"אדם" הוא א-דם. א - זו הנפש האלוקית, שהיא מופלאת ומובדלת מהגוף ומהנפש הבהמית. דם - זו הנפש הבהמית, שהיא מלובשת בדם האדם.

לפני התפילה אדם הוא "דם" בלבד, שכן הנפש האלוקית עדיין אינה מאירה בנפש הבהמית; ואילו לאחרי התפילה הוא "אדם", שכן הנפש האלוקית מאירה ומתלבשת בנפש הבהמית, ושתי הנפשות נעשות מציאות אחת.

(מתוך התקשרות צעירי אגודת חב"ד)

ובא אהרון אל אוהל מועד (טז, כג)

להוציא את הכף ואת המחתה שהקטיר בה הקטורת לפני ולפנים (רש"י)

באחד מביקוריו של החסיד הנודע רבי הילל מפאריטש בליובאוויטש, ראה אותו אחד מצעירי החסידים כשהוא הולך מבית-הכנסת לאכסנייתו, בידו תיק הטלית והתפילין (שבו היו גם ספרי קבלה), והוא משרך את רגליו בקושי בבוץ העמוק.

ניגש הצעיר אל רבי הילל והתנדב לשאת את הטלית ותפילין שלו לאכסנייתו. רבי הלל סירב וטעמו עמו:

לכוהן הגדול היתה טבילה מיוחדת וביאה מיוחדת לקודש-הקודשים רק בשביל להוציא את הכף ואת המחתה. הרי שגם לקיחת הכלים לאחר העבודה, חשובה עבודה. נמצינו למדים, אפוא, שגם לקיחת הטלית והתפילין מבית-הכנסת לאחר התפילה, עבודה היא. לא אסכים לוותר עליה.(מפי השמועה)

כי ביום הזה יכפר עליכם (טז, ל)

מה אגוז אם נופל לתוך הטינופת מדיחו והוא יפה לאכילה, כך ישראל מתלכלכים בעוונות כל ימות השנה, בא יום-הכיפורים ומכפר עליהם (שהש"ר פ"ו)

כשם שאין הלכלוך והטינופת נוגעים אלא בקליפת האגוז בלבד, ולא בפנימיותו, ולכן מדיחו ודיו, כך אין החטא פוגם אלא בחיצוניות הנשמה, לא בפנימיותה ועצמותה, ועל-ידי הסרת הלכלוך החיצוני היא חוזרת לקדמותה.

זהו שאמרו בזוהר (ח"ג ערה) "רשע – עוונותיו חקוקים לו על עצמותיו": "על עצמותיו" דייקא, כי אין הפגם נוגע בעצמותו ממש.

(אור-התורה ויקרא, עמ' שז)

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו (טז,ל)

מאחר שכבר נאמר "יכפר עליכם לטהר אתכם", הרי כולם נקיים וטהורים, מהו אפוא "מכל חטאותיכם גו' תטהרו"?

אלא:

"יכפר עליכם לטהר אתכם" – היינו חטאים שבין אדם למקום.

"מכל חטאותיכם גו' תטהרו" – חטאים שבין אדם לחברו, שאין יום-הכיפורים מכפר עליהם עד שיפייס את חברו.

(ספר המאמרים קונטרסים ב, עמ' תמז)

וחי בהם (יח,ה)

על האדם לזכך את גופו על-ידי עסק המצוות עד שיהיה "חי". וכמו חנוך ואליהו שגם גופם הגשמי עלה השמימה.

(כתר-שם-טוב, עמ' נג)

קדושים תהיו כי קדוש אני (יט,ב)

אם מקדשים אתם עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי (תורת-כוהנים)

"קדושים תהיו" – עליכם להיות קדושים ופרושים גם מדברים המותרים, "קדש עצמך במותר לך" (ראה רמב"ן). ציווי זה הוא לכל יהודי באשר הוא – "דבר אל כל עדת בני ישראל".

כיצד אפשר לומר שעבודה נעלית זו שייכת לכל אחד? אדם שנכשל בדבר אסור – האומנם שייך הוא ל"קדש עצמך במותר לך"?!

על כך נאמר: "כי קדוש אני – מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי". כשאדם שם אל ליבו דבר נפלא זה ומתבונן בו, זה גופא מעורר בו כוחות פנימיים ונעלמים, שעל-ידם יכול הוא להתגבר על כל מונע ומכשול לעבודה זו.(ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 323)

לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך (יט,יז)

הרי שרק מי שמקיים כראוי "לא תשנא" יכול לקיים כנדרש "הוכח תוכיח".

(היום-יום, כו אייר)

ואהבת לרעך כמוך (יט,יח)

הרב המגיד ממזריטש אמר פעם לתלמידו, הרב הקדוש רבי אלימלך מליזנסק:

שמע מה שמכריזים במתיבתא דרקיע – שיש לאהוב רשע גמור באותה אהבה שאוהבים צדיק גמור!(ספר-השיחות ת"ש עמ' 117)

מפני שיבה תקום (יט,לב)

בזוהר כאן (ח"ג פז) מפרש:

"מפני שיבה" – עוד בבחרותך, לפני שאתה מזדקן,

"תקום" – בעמידה טובה וישרה, לפי רצון התורה,

"והדרת" – אדם הנוהג כן הרי הוא הדור ומשובח. ואילו אדם ש"קם" לעת זקנתו – אין לו במה להשתבח כל כך.

* * *

"מפני שיבה" – לפני שהיצר-הרע, הנקרא "מלך זקן וכסיל", משתרש בך, היינו בשנותיך הצעירות,

"תקום" – עליך להתייצב ולעשות תשובה.(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קדושים תשי"ד. תורת מנחם כרך יא, עמ' 248)

והדרת פני זקן – זה שקנה חכמה (קידושין לב)

"זה שקנה חכמה" – היינו אדם שדברי תורה חקוקים בזיכרונו ועל לוח ליבו. אדם כזה שוכן בו הקב"ה בכבודו ובעצמו, כביכול, שהרי "הוא וחכמתו אחד".

ואכן: הרוצה "לקנות חכמה" ולהידבק בה' יתברך בדבקות תמידית – יחקוק דברי תורה בזיכרונו, לפחות חמישה חומשי תורה, וסדר קודשים מתורה שבעל-פה.(ליקוטי-תורה ויקרא, עמ' ל)

(מתוך התקשרות צעירי אגודת חב"ד)

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת אחרי מות

בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא טז,ג


בפרשתנו פרשת 'אחרי מות' מתואר סדר עבודתו של הכוהן הגדול ביום-הכיפורים. הרמב"ם, המתאר את סדר העבודה, כותב על-פי הנאמר במשנה, שכאשר הכוהן הגדול יוצא לביתו בתום עבודת הקודש, "מלווין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש".

בפשטות נראה, שה'יום-טוב' שהיה הכוהן הגדול עושה, היה על שלא נפגע מעבודת-הקודש. ידוע, שהשהייה בקודש-הקודשים (- המקום הקדוש ביותר בבית המקדש, שהכיל את 'אבן-השתיה' - ממנה נברא העולם, ועל גבה הייתה עקדת-יצחק אבינו, ועליה גם הונח ארון הברית, עם לוחות הברית בתוכו..) הייתה כרוכה בסכנת נפשות. כוהנים גדולים, שלא היו ראויים לתפקידם - היו מתים שם..! (לכן נצטווה הכוהן הגדול לא להאריך מדי בתפילתו שם, "שלא להבעית את ישראל", שיסברו כי מת ח"ו). לכן כשיצא משם בשלום, היה עורך סעודת הודיה.


להתפלל על הבית

אולם לכאורה, כל עניין יציאתו הביתה של הכוהן הגדול וסעודת ההודאה שערך, הם עניין פרטי שלו, שאינו קשור לעבודת יום-הכיפורים בבית-המקדש. מדוע אפוא מפרט זאת הרמב"ם? הלוא ספרו הוא ספר הלכות ואיזו הלכה יש כאן?

דבר זה יוסבר על-פי הדגש שהתורה שמה על הצורך שהכוהן הגדול יהיה דווקא נשוי ויתפלל לא רק על עצמו אלא גם על "ביתו" (זו אשתו). אמנם לפני יום-הכיפורים היה הכוהן הגדול צריך לפרוש מביתו ולהתקדש, אבל עם זאת יש הכרח שבשעת עבודתו יתפלל גם על 'ביתו', ומיד בתום עבודתו ייצא מבית-המקדש לביתו.


תכלית הקדושה

שילוב זה ממצה את תכלית עבודת המקדש. מצד אחד - קדושה עליונה ביותר, שאין למעלה ממנה. עבודת הכוהן הגדול ביום-הכיפורים הייתה תכלית הקדושה - כניסתו לקודש-הקודשים, המקום המקודש ביותר בעולם, ביום-הכיפורים, היום המקודש בשנה. אך מטרת הכניסה היא לא להישאר במצב של פרישות מהעולם, אלא ליטול אותה קדושה עילאית ולהחדירה בתוך חיי העולם הזה.

לכן מיד בסיום עבודת היום היה על הכוהן הגדול לשוב לביתו. בכך ביטא את מטרת כל עבודתו בבית-המקדש - להעביר ולהחדיר את הקדושה האלוקית לתוך ביתו ולתוך מסגרות החיים בעולם.(שלא כבדתות האחרות המנסות, בהמצאתם, דרכי קירוב אל ה' ע"יפרישה, סיגוף והתבודדות מענייני ותענוגי העולם הזה, אלא שע"פ התורה חלקם מותרים ואדרבה, אף מצווָה ונושא לקידוש - כנישואין, אכילה כשרה, לבושין צנועים ונאים וכיוצ"ב !...)

נכנס בשלום

דבר דומה אנו מוצאים ברבי עקיבא, שעליו נאמר: "נכנס בשלום ויצא בשלום". רבי עקיבא נכנס לפרדס התורה, לסודותיה העמוקים ביותר, אך כניסתו הייתה מראש "בשלום" - לא כדי לצאת ולהתנתק מהעולם - אלא כדי שאחר-כך יוכל "לצאת בשלום"ולפעול בתוך העולם הזה.

בכך ממלאים את כוונת הבריאה, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". תכלית הבריאה נעשית דווקא כאשר מביאים את הקדושה העליונה ביותר אל תוך העולם הזה התחתון ועושים ממנו ובו - דירה לו יתברך.

מעובד ע"פ שיחותיו הק' של הרבי מליובאוויטש (מתוך פורטל חב"ד בישראל)

 

 

 

 

 

פרשת 'קדושים'

בפרשתנו פרשת 'קדושים' מובאים בין יתר העניינים החשובים גם דיני 'פירות האילן' ומהם אומר הרבי מליובאוויטש :


כאשר נוטעים אילן, עוברים פירותיו שלושה שלבים: בשלוש השנים הראשונות אסורים הפירות (לאכילה ושימוש) לחלוטין, איסור 'ערלה';

 

פירות השנה הרביעית הם " קודש הילולים לה' ", וחייבים לאוכלם דווקא בירושלים;


פירות השנה החמישית הם כבר חולין (וללא קדושה) ואפשר ליהנות מהם כרגיל.


בפרשתנו אומרת התורה, שעל-ידי הזהירות בקיום דיני הפירות בארבע השנים הראשונות, תבוא ברכה גדולה בשנה החמישית:


"ובשנה החמישית... להוסיף לכם תבואתו".


מובא בקבלה, ובספרי החסידות מוסבר, שבפירות השנה החמישית יש מעלה גדולה, אף בהשוואה לפירות המקודשים של השנה הרביעית.


וכאן נשאלת השאלה, איך ייתכן שבפירות חולין ( של השנה החמישית) יהיה יתרון על פירות השנה הרביעית, שיש בהם קדושה עד כדי כך, שחייבים לאוכלם דווקא בירושלים?

הדבר יובן על-פי סיפור מהבעל-שם-טוב (הבעש"ט):


בימים שעדיין היה נסתר, נהג הבעש"ט לנסוע ממקום למקום ולשאול יהודים לבריאותם ולמצב פרנסתם, כדי שהללו יענו לו בדברי שבח לה' - ברוך ה', תודה לה' וכדומה.

בעיירה אחת שמע על תלמיד-חכם מופלג, פַּרוּש זקן, שכבר למעלה מיובל שנים התבודד בחדרו והגה בתורה כשהוא שרוי בתענית כמעט כל השבוע. נכנס אליו הבעש"ט ושאלו למצב בריאותו ולפרנסתו. הפרוש לא ענה, אלא סימן לעבר הדלת, לאות שייצא ויילך.

הבעש"ט פנה לצאת, ובעומדו בפתח פנה אל הזקן: "רבי, מדוע אינכם נותנים לה' את פרנסתו?". השתומם הלה למשמע הדברים, והבעש"ט הסביר: "אנו חיים מהפרנסה שהקב"ה מרעיף עלינו, אך ממה מתפרנס, כביכול, הקב"ה?

זאת גילה דוד המלך בתהילים, המשיך הבעש"ט: 'ואתה קדוש, יושב תהילות ישראל'. אתה, ה', שאתה קדוש, מהי ה'פרנסה' עליה אתה 'יושב'? - 'תהילות ישראל' ! על-ידי שיהודים מהללים ומשבחים את ה' על הבריאות והפרנסה שהוא מעניק להם (באמירתם: 'ברוך ה' ', תודה לאל, בעזרת ה' יהיה טוב, ה' יעזור ועוד תשובות של שבח אמונה ובטחון בה'...) מזה יש, כביכול, פרנסה לקב"ה".
מתשובת הבעש"ט לאותו פרוש, שעסק כל ימיו בלימוד התורה, אנו למדים, שלא די בלימוד התורה ובהתקדשות לעבודת ה',
אלא שצריך להלל ולשבח את ה' דווקא על הדברים הגשמיים.
תכלית כוונת הבריאה היא, שדווקא על ידי הדברים הגשמיים יתגדל ויתקדש שם ה'.
(כמו לדוגמא: שע"י עור הפרה הגשמית אוכלת העשב, וצבע שחור - עושים וצובעים את התפילין, הקדושות ביותר ליהודי..!)
הבעש"ט הדגיש את המעלה הגדולה של המציאות הגשמית, כאשר היא עצמה מתקדשת ונעשית חלק מעבודת ה'.
הוא גילה, כי דברים פשוטים, כבריאות ופרנסה - בהם זוכה כל יהודי, יש בהם מעלה גדולה, שכן על-ידם משתבח שם ה'

ואור הקדושה חודר עד המציאות הגשמית עצמה. (וגם אם חסר מעט, רואים כי אין היהודי תולה זאת, אלא -בעצמו...)

דבר זה מסביר את המעלה שבפירות השנה החמישית, שהם חולין, על פירות השנה הרביעית, שהם קודש.

אין רבותא ("זו לא חכמה גדולה"...) בכך, שנוהגים כראוי בדברי קודש ומהללים את פירות השנה הרביעיתובירושלים...
החידוש הוא, שיהודי מגיע לידי הכרה, שגם פירות רגילים (= ענייני ה'חולין' של החיים) כמו בשנה החמישית, תלויים בברכת ה', והוא רואה בהם את הברכה האלוקית ומשבח את הקב"ה על כך.

כשהרבי מביא במקום אחר, שלשם כך, צריך רק"לפקוח את העיניים"..!.)

כשיהודי זוכר את הקב"ה בכל מקום ובכל מצב, גם בהיותו עסוק בצרכיו הגשמיים – הוא ממלא את כוונת ה' בבריאת העולם, "להיות לו דירה יתברך בתחתונים" – בעולמנו זה התחתון ביותר - בו לא רואים ולא מרגישים כ"כ את ה'...  בהצלחה רבה - לכולנו!

 

מעובד ע"פ שיחותיו הק' של הרבי מליובאוויטש (מתוך פורטל חב"ד בישראל)

לוקט ונערך באדיבות הרב שמעון דדון

 

By P Web Design Company